פסיכולוגיה בגישה התייחסותית

במאמר הבא אדבר על גישות פסיכולוגיות ככלל ועל פסיכולוגיה בגישה התייחסותית. כמו כן, אפרט על השימוש בגישות בטיפול הפסיכולוגי.

ישנן גישות ותאוריות מגוונות בפסיכולוגיה. ביניהן, גישת טיפול קליניאנית, התייחסותית, פרוידיאנית ועוד. לא נעבור דרך כולן אבל בניתי מסלול קצרצר להמחשה של גישות שונות ודרך התפתחותן. אז אם הולכים אחורה אפשר להתחיל מזיגמונד מפרויד עם המודל הטופוגרפי שתיאר את הנפש בעזרת שלוש רמות מודעות: מודע, סמוך למודע ולא מודע ושם במרכז את המתח למימוש תשוקותיו הלא פתורות של המבוגר עוד מילדות. אחר כך הגיעה מלאני קליין שכבר דברה על אינטראקציה בין אנשים והפנמה של  דמויות אלו כפי שהיא נתפסת על ידי המפנים שחווה ותופס אותה. בהמשך, דונלד וויניקוט הלך צעד קדימה ונגע בקשר בין אם לתינוקה והלאה, לגישה ההתייחסותית שהדגישה קשרים בין אישיים ומערכות יחסים כבסיס להבנת נפש האדם.

גישות פסיכולוגיות, ההשתחררות מהן והחזרה אליהן

בעיני, אין גישות פסיכולוגיות טובות יותר או טובות פחות. כל גישה מהווה זווית התבוננות שונה וככל שהפסיכולוג יכול להתבונן בדברים שהמטופל מעלה מתוך תאוריות שונות הוא בעצם מגדיל את היכולת שלו לקלוט את המטופל באופן הולם יותר את החוויה שהוא מעלה ולהבין את קושי שלו. עם זאת, יש בעיני יתרון לכך שהמטפל יגיע לטיפול הפסיכולוגי כשהוא משוחרר מצורך לעגן את הדברים בתאוריה ושהוא נכון פשוט להיות עם המטופל בחוויה שלו ולקלוט אותה. ניסיון לכפות תאוריה או מאוד להחזיק בה תוך כדי האזנה למטופל יכול להביא להאזנה מוטה מראש ועלולה לצמצם את המרחב של הטיפול הפסיכולוגי ואת מעבר המסרים בין הצמד. לחשיבה התאורטית בהחלט יש מקום, כשהיא “משוחררת” היא לעיתים נרקמת מתוך חילופי הדברים באופן ספונטני או מגיעה אחר כך תוך כדי חשיבה על המטופל ובמידה ולא תמיד אפשר להקדיש לכך זמן יזום.

מה מביאה איתה פסיכולוגיה בגישה התייחסותית?

גישה זו מייצגת את המעבר מפסיכולוגיה של אחד לשניים מתוך תפיסה שבטיפול נפשי מתקיים מפגש בין שני אנשים שונים שלכל אחד מהם מצבור חוויות שונות. מתוך חוויות אלו נרקמות אינטראקציות ומתהווים מפגשים נפשיים בטיפול. המפגשים הללו מחוברים לנימי החוויות של הפסיכולוג ושל המטופל ויחד הם יוצרים פסיפס חוויתי חדש וייחודי שלא היה קיים לפני כן והופך לשלהם יחד וכן של כל אחד מהם בנפרד. בין השניים מביאים לעיצוב חדש של חוויות חדשות שנספגות באדם והופכות לשלו.

במה זה שונה מגישות טיפול קלאסיות?

בגישה ההתיחסותית המיקוד הוא ביחסים בין אישיים בין שני אנשים שלכל אחד מהם מערך נפשי שונה וייחודי. הם שונים בהשקפתם, בהיסטוריה, בסיפור חייהם ובתפיסה האישית שלהם. מתוך הבנה זו, הכרה באמת מוחלטת של אחד הצדדים לא מתקיימת, לכן אין צודק וטועה. מתוך כך, נוצר מרחב משותף למשא ומתן בין חוויתי, בין הפסיכולוג למטופל. נעשית בחינה משותפת של הדברים שעולים בטיפול ומתוך כך נוצרות גרסאות שונות לתפיסה של אותה מציאות והדרך היחידה לדבר על מציאויות אלו הן בדיאלוג.

ישנו שוני בתוך גישה זו בין מטפלים שונים וכן חלקם יחשפו דברים מעצמם בפני המטופל ויש כאלה שיחליטו שלא. הנקודה החשובה היא שיש חשיבה של הפסיכולוג על עולמו הפנימי והסוביקטיבי ותפיסה שהוא מעורב גם כן בתוך התהליך הטיפולי ויש לתת לו מקום ולחקור אותו. מאידך לא מדובר בתפיסה שיוויונית מאחר והמטרות בטיפול בין השניים הן שונות במהותן. המטופל מגיע בשביל לקבל עזרה והפסיכולוג מקומו לתת את העזרה ולקדם את המטופל בצורה הטובה ביותר ובעיני אינטרס זה הוא חשוב ביותר וצריך להשמר.